tonight we dine in hell

תת משקל זו זין של קטגוריה להשתייך אליה.

למרות שאני עומדת בקו קטנטן מתחת לBMI שעוד נחשב "בסדר", אני עדיין מרגישה את החריטה של המילים "תת משקל" על המצח שלי.

זה דיי נורא לראות את הגוף שלך נעלם לך מול העיניים.

זה התחיל מירידה מ51 ל50, ואז ל47-48, 46...ופתאום 44.

איך?! למה?! אמנם לרדת 10 קילו בשנה זה משפט שאף פרסומת לכדורי הרזיה לא תעלה בדעתה להשתמש בו, זה מפחיד אותי.

הרווח שבין הרגליים שלי שאנשים כל כך אוהבים, מגעיל אותי.

הבטן שלי לא שטוחה, היא לא קיימת.

הרגליים שלי נראות כמו זוג גפרורים.

ואיך אני מסבירה את זה שאני רוצה לעלות חזרה במשקל אבל כל כך מפחדת מזה?

משימת חיי בשבועות האחרונים היא להסתיר מכל מי שנמצא סביבי את העובדה הזאת. ראיתי במחלקה איך מתייחסים לבנות שחושבים שיש להן הפרעות אכילה כלשהן - קשירות, איומים, זונדה, אנשור מגעיל ודוחה...

אני לא חולה.

אני לא רוצה שיחשבו שאני חולה ואני לא רוצה שיראו בי חולה.

אני לא חולה, אני לא חולה, אני לא חולה.

אני טיפשה, זה מה שאני.

טיפשה שחשבתי שזה יכל להיות שונה, טיפשה שחשבתי שהכל באמת יהיה טוב לשם שינוי.

הלב שלי קורע את עצמו לגזרים, אוכל את עצמו מבפנים כי הוא לא יודע איך להתמודד עם כל הכאב הזה.

ורק לחשוב שבפוסט הקודם שלי דיברתי על נצח פרטי וטוב.

טיפשה טיפשה טיפשה.

כל פעם אותה שאננות ששום דבר לא יגע בי, כל פעם אותו ביטחון שהכל סוף סוף טוב, כל פעם הראש נכנס לאופוריה ומשאיר את הלב חשוף ופגיע.

לא עוד.

לא עוד לב.

לא עוד טוב.

לא עוד כלום.

אני לא רוצה, אני לא רוצה שזה יקרה, אני לא רוצה.

המוח כבר לא חושב, הוא מלא במרה שחורה ומבעבעת שממיסה אותו מבפנים, שמחזקת כל רגש שאני לא רוצה להרגיש ושמעלה את כל אותם חזיונות שאני לא רוצה לראות.

הבעיה בכאב הזה היא שהוא לא יגמר, ואני יודעת שהוא לא יגמר.

הזמן לא עושה את שלו, הזמן לא מרפא צלקות, הזמן לא משפיע כלל וכלל כשהעולם קורע ממך בציפורניים את החצי השני שלך, ואולי אני צעירה מידי בשביל לדבר על חצאים שניים ועל אהבה ואולי אני בזמן המתאים, אני רק יודעת שהאינטואיציה שלי לא טועה לעיתים קרובות והיד המלטפת והשפתיים האוהבות שלו משלימות את שלי בצורה מושלמת מידי בשביל שזה לא יהיה אמיתי.

ואולי זה לא אמיתי בכל זאת...